ההצלחה הכבירה של מסע הצלב המתנהל בארצות-הברית מאז שנות השלושים כנגד הסמים הרכים, מסיטה את תשומת הלב מעובדה היסטורית חשובה: את ארצות-הברית של אמריקה ייסדו איכרי הכאנאביס. נשיאה הראשון של האומה, ג'ורג' וושינגטון, אף נמנה על המצדדים הנלהבים בצמח. עד היום עדיין שולט הכאנאביס, לצד החיטה והתירס, בראש רשימת הגידולים החקלאיים של כל הזמנים בארצות-הברית, וזאת חרף עשרות השנים שבהן הוא מסווג כגידול לא חוקי.
כשם שהדולר האמריקאי נחשב למטבע העולמי לא פחות מהיותו הערך האמריקאי (תרתי משמע), כך הדבר גם עם מדיניות הסמים האמריקאית, הנתפשת בעיני רבים כמדיניותו של העולם החופשי כולו. שורשיה של כניעה כלל-עולמית מבישה זו נעוצים בין השאר בשליטתה הבלתי מעורערת של ארצות-הברית במשאבי החינוך, הבריאות והחקלאות של האו"ם. עליונות יחסית זו מופעלת לטובת מעצמת-העל באמצעות אמנות בין-לאומיות, כמו אמנת האומות המאוחדות לנושא הכאנאביס משנת 1961. כל עוד לא יחול שינוי מהותי במעמדו התחוקתי של הצמח בארצות-הברית, קשה יהיה לקוות לשינויים מהפכניים במדיניות העולמית בכלל, והישראלית בפרט.
ב- 14 ביולי 1969, זמן קצר לאחר היבחרו לכהונת נשיא ארצות-הברית, דרש ריצ'רד ניקסון מהקונגרס האמריקאי לעדכן את החקיקה הקיימת בנושא הסמים המסוכנים. באוקטובר הגיש שר המשפטים דאז (המשמש גם כפרקליט המדינה) את הצעת חוק הפיקוח על הסמים המסוכנים ועל השימוש בהם לרעה לאישור הקונגרס.
בקטגוריית החוק הראשונה הוגדרו הכאנאביס ותוצריו כ"סמים ממכרים, נעדרי שימושים רפואיים, שהצורֵך אותם מסתכן בעונש מירבי של 15 שנות מאסר ובקנס של 25,000 דולר בהרשעה ראשונה, או 30 שנות מאסר וקנס של 50,000 דולר בהרשעה שנייה". בעדכון משנת 1986 הוגבהה תקרת הקנס לרבע מיליון דולר ליחיד, ולמיליון דולר לשימוש קבוצתי בהרשעה ראשונה. הרשעה שנייה ליחיד עלולה לגרור קנס של עד חצי מיליון דולר, ואילו סחר והחזקת כמויות גדולות של למעלה מעשר קילוגרם חשיש ומחמישים קילוגרם מריחואנה עלולים להוביל לעונשים מירביים של מאסר עולם ו/או קנס של 20 מיליוני דולרים.
ב- 2 באוגוסט 1977 נערך במליאת הקונגרס דיון לעניין המלחמה בסמים. באסיפה נאם גם הנשיא ג'ימי קרטר. לדבריו "הפשע היחידי שמבצעים מעשני המריחואנה הוא עישון המריחואנה. אין היגיון בצעדים הננקטים למניעת השימוש בסם, אם הם מזיקים לפרט יותר מהשימוש בסם עצמו. יש לעדכן את חוקי הסמים ולהתיר החזקת מריחואנה עד לכמות של אונקייה אחת". קרטר כלל בדבריו ציטוט ממשנתו של התאורטיקן גוד (Goode), אשר טען בספרו The Marijuana Smokers כי "סם אינו אלא חומר שהוגדר באופן שרירותי כסם על-ידי מגזרים חברתיים מסוימים".
חברי המליאה דחו כצפוי על הסף את הצעתו של הנשיא. יתרה מזאת: הוחלט להכביד את עונשם של צרכני המריחואנה ולעצב חוקים מסוימים מחדש ברוח קשוחה ומחמירה פי כמה. על סמך החלטה דומה משנת 1974 הוקם באל-פאסו שבטקסס מרכז מודיעיני מתוחכם לאיתור הברחות סמים, הורחבו סמכויותיו של ה-DEA, המִינהל לאכיפת חוקי הסמים, והוגדל תקציבו השנתי בעשרות אחוזים לרמת עתק של כמעט מיליארד דולר. למרותו של מִינהל זה שמרכזו בוושינגטון נתונים יותר מ- 5,000 סוכנים פדרליים. נוסף על פעילות פנים-ארצית נרחבת מחזיק המוסד גם בשישים נציגויות המצויות בארבעים ואחת מדינות אחרות בעולם, לצורך איסוף מידע וייזום פעילות מבצעית משותפת עם הגופים המקומיים למלחמה בסמים.
כאשר נודע לפטריק מאיירס, אזרח אחת העיירות בקליפורניה, על היותו חולה סרטן, הוא נתקף בדיכאונות ובחוסר תיאבון שהובילו לתת-תזונה. משקלו ירד עד כדי 43 קילוגרמים בלבד. בעצתם הלא-חוקית של רופאיו החל האיש לצרוך מריחואנה תאילנדית. החומר ניטרל את הבחילות שגרם לו הטיפול הכימותרפי והחזיר לו את תיאבונו האבוד.
פטריק מאיירס התפרסם בזכות מאבקו העיקש לליגליזציה של צריכת המריחואנה בקרב חולים אנושים. הוא החל במאבק בשנת 1981, לאחר שהתבשר מפי רופאו כי התובע הכללי מסרב להתיר לחולי סרטן את השימוש במריחואנה, אך בו-בזמן מספק לרופאים מסוימים את הצמח מתוך מלאי ההחרמות של המשטרה. מאיירס הפנה את תשומת לבם של היומון לוס-אנג'לס טיימס ושל דובר הפרלמנט של קליפורניה, ווילי בראון, לעובדה תמוהה זו ודרש מהם לחקור בעניין. תמיכתם של אלו במאבקו הביאה לבסוף, בשנת 1986, לשינוי בנוסח החוק, והשימוש הסלקטיבי במריחואנה הותר לצרכים רפואיים מיוחדים. טווי המדיניות שהוחלה בתקופת כהונתם של הנשיאים ריצ'רד ניקסון וג'ראלד פורד, ונמשכה בימי רונאלד רייגן וג'ורג' בוש, נאלצו לספוג מכה כואבת. תחקירני העיתון לא שוכנעו ממניעיהם של הבירוקרטים בעיצוב מדיניותם, אותה הגדירו כ"מירשעת". הם תהו אם מדובר בהזנחה, בטיפשות, בשוויון נפש או ברוע לב.
למלחמת החורמה שהכריזו וניהלו הנשיאים רייגן ובוש (האב) בסמים בכלל ובמריחואנה בפרט, אין אח ורע בהיסטוריה של ארצות-הברית בכל הנוגע להיקף הפעילות ולתקציבים אשר הוקצו לשם כך.
סקר שנערך בשנת 1981 העלה כי 22,500,000 מתושבי פלורידה צרכו יותר מ- 15 טונות של מריחואנה במרוצת השנה הקודמת. על-סמך סקר זה הורה ב- 28.1.1982 רונאלד רייגן על הקמתו של כוח משימה מיוחד למלחמה בהברחות הסמים אל תחומי ארצות-הברית. הכוח, שנקרא זרוע המדיניות בנושאי השימוש לרעה בסמים, הורכב מנציגי ה- FBI וה- DEA, משרדי-המכס, מס ההכנסה וההגירה, משמר-החופים, המשטרה הארצית, המשטרות המקומיות ורשויות שדות התעופה. בראשות הכוח הוצב, איך לא, סגן הנשיא ג'ורג' בוש האב. ב- 24.6.1982 פורסם הצו הנשיאותי המכריז על חנוכת הפעילות הרשמית.
ב- 14.10.1982 הודיע הנשיא על פתיחת מבצע המלחמה בסמים. במסגרת המבצע הוקמו תריסר כוחות משימה אזוריים מיוחדים (שאוישו ב- 1,200 סוכני חרש ופעלו בתקציב שנתי של 127.5 מיליון דולר) והורחבו קיבולות בתי המעצר ובתי הסוהר. ב- 1984 הוקמה מועצת השרים הלאומית למדיניות הסמים, שהורכבה משרי המשטרה, המשפטים, האוצר, ההגנה, החוץ, החינוך, הבריאות, התחבורה, השיכון, העבודה, החקלאות והתקשורת.
בשנת 1988 כבר נכלאו בארצות-הברית 324,000 איש באשמת החזקת מריחואנה. עובדה שחייבה מציאת פתרון הולם למעמסה מיותרת זו המוטלת על רשויות בתי-הסוהר. בעקבות המלצות שהגישה וועדה מטעם הרשות לאכיפת חוקי הסמים (DEA) בשנת 1990, הוקמו ברוב המדינות "מחנות מאסר חלופי מיוחד" (Special Alternative Incarceration Camps), אליהם מובאים עברייני כאנאביס לא אלימים שזה להם מעצרם הראשון. במסגרת זו הם עוברים שטיפות מוח מעודנות וטיפולים פסיכולוגיים לשינוי תפישתם הבסיסית בנוגע לצמח. מי שמתעקשים לדבוק בעמדה המחייבת את הכאנאביס מאבדים את הפריבילגיה ומועברים ללא דיחוי לבתי הכלא הממשלתיים, להכרות קרובה יותר עם עולם הפשע האמיתי.
מנתונים שפירסם משרד המשפטים האמריקאי בשנת 2006 עולה כי בממוצע נעצרים בארצות הברית למעלה מ-800 אלף איש בשנה בגין החזקה או גידול מריחואנה לשימוש פרטי. עלויות המעצר והכליאה מסתכמות ביותר מ-18 מיליארד דולר לשנה. בישראל מוערכת כיום ההוצאה הממשלתית למעצרם, שפיטתם וכליאתם של עברייני הכאנאביס בכ- 675 מיליוני שקלים לשנה.
פרנסיס ל. יאנג (Francis L. Young), שופט המִינהל השמרני ואיש הרשות לאכיפת חוקי הסמים (DEA) בקליפורניה, האזין במשך חמישה-עשר יום לטיעוניהם של המצדדים בשימוש חופשי במריחואנה ולחוות דעתם של מומחים רפואיים מתחומים שונים. במהלך משפט ראווה ציבורי שנערך לצמח ביזמתם של גופים אזרחיים תומכים ומתנגדים, קרא השופט מאות תחקירים ומסמכים של בעד ונגד. בספטמבר 1988 פורסם פסק- הדין שכלל את משפטי המפתח הבאים: "לאור החומר שהונח בפני, עלי לקבוע חד-משמעית כי מריחואנה הנצרכת בהנחיה רפואית מקלה על כאביהם של חולים במחלות קשות. למיטב הבנתי, מריחואנה היא המרכיב התרפויטי החשוב והבטוח ביותר הידוע לאנושות. מנקודת מבט רפואית היא בטוחה מהרבה מוצרי מזון שאנו נוטלים לקרבנו ללא מחשבה שנייה. המשך העמדתו של ה- DEA כחיץ בין הסובלים מבעיות בריאותיות ובין יכולת ההטבה הטמונה במרכיבי הצמח אינה במקומה ומהווה ביטוי לצרות אופקים משוועת ולאטימות לא מוצדקת".
כפועל יוצא מפסק דין זה אמור היה מנהל הרשות ג'ון לאוון (John Lawn) להתיר לרופאים לכלול את המריחואנה במרשמי התרופות. במשך שנה תמימה נבדקו ההיבטים המשפטיים של הסוגיה. החלטתו של המנכ"ל פורסמה לבסוף בחוזר שנשלח ממשרדו ב- 30 בדצמבר 1989. לאוון הורה על המשך הכללתה של המריחואנה ברשימת החומרים הממכרים שאין להם שימושים רפואיים ידועים. בתגובה דרשו ארגונים ציבוריים נסערים (כמו NORML – National Organization to Reform Marijuana Laws או Family Council on Drug Awareness) את התפטרותם של לאוון ושל יתר ראשי הרשות. להפתעתם נשארו גם יורשי התפקידים נאמנים לקו המדיניות שקבע לאוון וסירבו בתוקף לסטות ממנו חרף ההחלטות הערכאיות. להגנתם הסתמכו אנשי הרשות על פרצות בחוק ועל מחקרים שהזמינו ומימנו שנים אחדות קודם לכן השלטונות האמריקאיים, וכצפוי, הוצגו בהם עמדות שונות בתכלית.
ב- 17 במרץ 1992 הצביעו 450 חברי בית-הנבחרים של ההתאחדות הרפואית בקליפורניה בעד אימוץ מסקנותיו של ד"ר טוד מיקורייה, המרצה לפסיכיאטריה מאוניברסיטת ברקלי, בזכות תכונותיהם התרפויטיות של הכאנאבינואידיים. ב- 26 באוגוסט 1993 הצטרפה לדעתם ההתאחדות האמריקאית של הסטודנטים לרפואה.
ב- 15 בנובמבר 1996, היום בו נבחר הנשיא ביל קלינטון לתקופת כהונה שנייה, התבקשו אזרחי קליפורניה ואריזונה להצביע בקלפי גם בנוגע להצעת החוק מספר 215-96 שעניינה התרת השימוש במריחואנה לצרכים רפואיים. רוב מוחלט של חמישים ושישה אחוזים תמך ברעיון. למרבה ההפתעה, הסתייג דווקא הנשיא הנבחר מאפשרות זו. הוא אף הרחיק-לכת והכריז כי יפעל לביטול כל המענקים הפדרליים למדינות אשר יאמצו מדיניות אוהדת מריחואנה. בתגובה הודיעו 12 מדינות נוספות על כוונתן להצטרף לקליפורניה ולאריזונה בעתיד הקרוב. קלינטון לא נשאר חייב והציע לחייב את כל אזרחי ארצות-הברית לעבור בדיקות סמים. התקשורת הנרעשת, בראשותם של מלכי רייטינג ידועים מעולם הבידור, הגדירה את הצעדים כניסיונות נואשים של הנשיא לרצות ולפייס גופים כלכליים זועמים שטרם שכחו לו את פליטת הפה הנוגעת לצריכת המריחואנה שלו. אחדים אף רמזו בגלוי על מעורבותם של כספי קוקאין מולבנים במערכת הבחירות לנשיאות. עובדה מעניינת היא ששבועות אחדים לאחר שעזב את הבית הלבן, יצא האזרח קלינטון בגלוי בהצהרות התומכות בשינוי החוקים המעוותים של מדיניות הכאנאביס.
כניסתו של ג'ורג' בוש הבן לבית-הלבן לא בישרה טובות לצרכני הכאנאביס בארצות-הברית. למרות שבמערב אירופה הוחל באותו זמן בתהליך שנועד להכשיר את הקרקע למדיניות כלל אירופאית שפויה ומתחשבת יותר, החרה-החזיק בוש הבן בעקביות במדיניות שבה החל קודמו בתפקיד. נשיא זה שולל מכל וכל את מודל "מיזעור הנזק", שעניינו טיפול מונע בצרכני הסמים במקום ענישתם.
ב- 1993 הסתבר כי יותר מחמישית מיושבי בתי הכלא הממשלתיים בארצות-הברית שפוטים על עבירות מריחואנה. בעקבות גילויים אלה הוחלט לרכך מעט את רוח החוק בגרסתו הנוקשה משנת 1989. בין היתר בוטלה ההרשאה להחרים לטובת המדינה נכסי דלא-ניידי, מכוניות, סירות ומטוסים, חשבונות בנק ורכוש נוסף אשר נתפס ברשות עברייני הסמים, אלא אם כן הוכח בעליל שרכוש זה נצבר מהסחר ומהעיסוק המסחרי בסמים.
בין השנים 1994-1989 הוחרם בקליפורניה בלבד רכוש בשווי של 180 מיליוני דולרים. חמישה אחוזים מהכספים שהניבו ההחרמות הופנו למימונן של עמותות פרטיות החורטות על דגלן את המלחמה בסמים.
