אסיה התיכונה, המרכזית והמערבית נחשבות לאזור מוצאו של הכאנאביס התרבותי – הכאנאביס סאטיבה. צפון-מערב הודו ואזורים נרחבים בצפון סין העתיקה נחשבים לערש הולדתו של הכאנאביס ההודי – הכאנאביס אינדיקה.
הכאנאביס היה ידוע לאדם כ- 8000 עד 10,000 שנה לפני הספירה הנוצרית, וארכיאולוגים רואים בו את צמח הבר הראשון שתִירבת המין האנושי. בהסתמך על ממצאי קברים, על שרידי לבוש ועל פריטי אמנות, קובעים החוקרים בוודאות, שתחילת השימוש בכאנאביס על-ידי האנושות מקבילה לתקופת היוולדותה של הקדרות והתרחשה בו-זמנית בשני מתחמים אסיאתיים שונים: באזור שבין הפרת לחידקל, בשטח שבו משתרעת כיום עיראק, ולאורך העמק המזרחי שעל גדות ההואנג-הא (הנהר הצהוב) שבצפון סין.
צמח הכאנאביס ושימושיו השונים מתוארים בהרחבה בפפירוסים מצריים עתיקים, בלוחות חרס חרוטים (בכתב היתדות) מארצות מסופוטמיה ובכתבים סיניים, שזמנם נקבע עד לאמצע האלף הראשון לפני הספירה. הכתבים הסיניים מרבים להלל את הטא-מא ("הגדול שבצמחי הסיבים") בשל תכונות המרפא שלו ("המשחרר מכוחות השאול"), והם מכנים את הממלכה הסינית בשם החיבה "ארץ הכאנאביס ושיחי התות". ממצאים ארכאולוגיים מהתיישבויות חקלאיות עתיקות מעידים על שימוש בכאנאביס כבחומר גלם לביגוד עממי, לצד בדי המשי המפוארים, אשר מהם נתפרו המחלצות היקרות יותר. לוחמים העדיפו את קשתות הכאנאביס הקשיחות והעמידות על פני קשתות הבאמבוס.
בכתבי דברי הימים של השושלת הסינית סונג (כ- 500 שנה לפני הספירה), מצויים האזכורים המדויקים הראשונים לשימוש בצמח. על-פי אלו, נתפרו בגדיו של הקיסר שן-נונג, אשר שלט בממלכה הסינית במאה ה- 28 לפני הספירה, מסיבי כאנאביס. גם התרופות שנטל הקיסר כנגד עצירות, שיגרון ובלבול הדעת יוצרו מכאנאביס. החל מהמאה השמינית לפני הספירה מוזכר הכאנאביס כתכשיר רפואי גם בכתבים הודיים. כמעט בכל תרבויות המזרח העתיקות הותרו העיון בכתבי הקודש, הקריאה בהם ושינונם רק אם התלווה אליהם שימוש בכאנאביס, אשר בין השאר יוחסה לו היכולת להגביר באופן ניכר את כושר הריכוז.
לכל אורך ההיסטוריה לא ידוע על שום צמח אחר שנמצאו לו שימושים כה רבים ומגוונים. עדויות על היותו סיב הטווייה הראשון בהיסטוריה מגיעות עד לשנת 7000 לפני הספירה הנוצרית. 4500 שנה קודם להולדת ישו כבר יצרו ממנו הסינים רשתות דיג. בכתבים מדעיים מתחומי ההיסטוריה, הארכאולוגיה, האנתרופולוגיה והבלשנות מופיעים נתונים, המאשרים את היותו הגידול השכיח ביותר החל מהאלף הראשון לפני הספירה ועד למחצית השנייה של המאה הקודמת. בארכיוני ממשלות העולם מצויים בשפע דו"חות הנוגעים לחשיבותו הכלכלית, לאלפי המוצרים והחברות המסחריות שהתבססו עליו ולערכו התזונתי הגבוה לאדם ולבהמה.
בתקופה המקראית הייתה תפוצתו העיקרית של הכאנאביס בתחומי האימפריה האשורית, ששרדה כ- 1000 שנים, ובמרחבי מרכז אסיה, לרבות פרס. משם הועבר הצמח כ- 5000 שנה לפני הופעת הנצרות לארצות מזרח הים התיכון, ובשלב מאוחר יותר, באמצעות שבטי נוודדים, להרי קווקז ולמזרח אירופה. כך הגיעו שיח הכאנאביס, זרעיו ותוצריו בראשונה לאסיה הקטנה ולתחומיהן הצפוניים והמערביים של האימפריות היווניות, הרומיות והגאליות. ממצא הכאנאביס הארכאולוגי העתיק ביותר בתחומי אירופה התגלה בחפירות העיר אייזנברג שבמחוז המזרח-גרמני טורינגן. מדובר בכד שהכיל עלים וזרעים של כאנאביס. גילו מוערך ב- 5,500 שנה בערך (תקופת האבן המוקדמת).
בו-בזמן התפשט השימוש בצמח גם בקרב תושבי המזרח התיכון, בממלכה המצרית, בצפון אפריקה ובמרכזה ובעיקר בדרום-מזרח אסיה. הודות למגוון שימושיו הנרחב הפכו תושבים אלה את הכאנאביס לחשוּב ולמקובל שבצמחיהם. תושבי המזרח הרחוק השתמשו בו להפקת סיבים, שמנים ומזונות, אולם מעל לכול, בשל תכונותיו המשכרות, השתמשו בו להעמקת החוויה המיסטית והמדיטטיבית של עבודת האלים.
במאה השישית לפני הספירה היו הסיקיתים הראשונים שהפכו את הכאנאביס לגידול חקלאי ממוסד הנקצר בחרמשים. על-פי ההיסטוריון היווני הרודוטוס, שחי כ- 450 שנה לפני הספירה, הם גם הראשונים ששאפו את עשן הכאנאביס בטקסי קבורת הנפטרים. בקרב שבטים אינדיאניים ואפריקניים רבים מקובלת גם כיום מסורת "טקס עישון מקטרת השלום" המתלווה לפרֵידה מהמת, לקבלת אורחים, לחתימת חוזים או לסיכומים של הצהרת כוונות.
כמאה שנה לפני הולדת ישו תיאר בהרחבה הסופר הרומי לוציליוס, את משמעותו של צמח הסיבים כאנאביס לתרבויות חברת הימים ההם, והרבה להפליג בשבחו.
באותה תקופה בערך החלו יורדי הים הפיניקים לצייד את ספינותיהם במפרשים, ברשתות, בדגלים ובחומרי איטום מסיבי כאנאביס. על-פי ייעודה של הספינה – ספינת מסחר או ספינת מלחמה – נעשה שימוש ב- 50 עד 100 טונות כאנאביס לספינה. הוויקינגים, אשר נהגו לקבור את מלכיהם בקברי ספינות, עטפו את גופות המלכים בתכריכים מבד כאנאביס וצירפו למנחת הקבר זרעי כאנאביס.
בסוף המאה השישית לפני הספירה החלה להתמסד חקלאות הכאנאביס גם בדרום רוסיה, ומעט אחר כך בחבלים המשתרעים מצפון לים הכספי ובאזורי הים השחור, הסמוכים למקורות נהר הדנובה. משם התפשט הענף החקלאי הצעיר לכיוון ליטא ושבדיה של ימינו.
בכתבי אתנאיוס (Athenaios), היסטוריון יווני שחי ברומא ובאלכסנדריה במאה השניה לספירה, סופר על המלך היירו השני מסיראקוס (Hiero II), אשר בנה לעצמו ספינת-תענוגות מאובזרת לתפארת. את הכאנאביס שנדרש לו לבניית הספינה רכש המלך אצל חקלאי הממלכה הגאלית, שנודעו בזכות איכותם הגבוהה של גידוליהם.
החשיש, שרף צמח הכאנאביס, הגיע לאירופה לראשונה באמתחתם של סוחרים, מאות שנים לאחר שכבר השתרש בתרבויות ובענפי הייצור של ארצות המזרח התיכון, של אסיה הקטנה, של הודו, של סין, של יפן ושל אחדות מארצות מזרח אירופה, צפון אפריקה ומרכזה. הסוחרים העלו על נס את תכונותיו הרפואיות של החומר וסיפרו בשבח השפעתו המרגיעה והמרנינה על הנפש.
על נפלאותיו של החשיש היטיב לספר גם מרקו פולו (1324-1254), אשר הביא במאה השלוש-עשרה את החשיש לאירופה בחוזרו ממסעותיו בצפון אפריקה. הטייל המפורסם הצטייד בחומר במצרים, שבה שימשו גידולי הכאנאביס בעיקר להפקת סמים. לדרומה של אפריקה הובא החשיש בראשונה על-ידי סוחרים ערביים, שהביאוהו מהודו אל חופי מוזמביק, ומשם לשאר חופי היבשת המזרחיים.
את שנת 1799 אפשר לראות כנקודת-הציון אשר ממנה החל להתפשט השימוש העממי בחשיש בארצות המערב, גם אם בקצב צמיחה איטי ומייגע. בשנה זו הובאו כמויות ניכרות של חשיש לאירופה על-ידי חיילי נפוליאון המובסים. ראשונים הביאו את החשיש לוחמי חטיבתו של האדמירל נלסון אשר שבו מקרבות הנפל שנערכו מול הצבא הטורקי לחוף אבוקיר (20 קילומטר צפונית-מזרחית לעיר המצרית אלכסנדריה) ב- 25 ליולי.
בימי הביניים ציווה שליט אנגליה, הנרי השמיני, על חקלאי המדינה לגדל כאנאביס כדי להבטיח את האספקה השוטפת של חומרי הגלם למטוויות מפרשי הספינות וליצרני ההלבשה.
עם סיומה של תקופת הרנסאנס, במהלך המאה השבע-עשרה, החל המסחר בכאנאביס לפרוח, ועמו גם כיווני מחשבה ותרבות חדשים. כחומר גלם לייצור סיבים, שמנים ומוצרי מזון, רכש לעצמו הכאנאביס במהירות מידת חשיבות המשתווה לזו שממנה נהנו ענפי החקלאות הראשיים, הבוקרות וייצור כלי העבודה ברבות ממדינות אירופה.
בו בזמן החל לצבור תאוצה השימוש במריחואנה ובחשיש כבסמי מרפא וכחומרים משכרים. אבל רק באמצע המאה התשע-עשרה, עם הכשרת הקרקע ליצירתה של מערכת תחוקתית המבוססת על עקרונות היסוד החדשים (החיים כערך עליון, חירות האדם, השוויון, האחווה והערגה לאושר), ניתן האות להתפשטותם כסמים המוניים וכמרכיבים נפוצים בתכשירים רפואיים.
לדרום יבשת אמריקה הגיעו זרעי הצמח הראשונים בשנת 1545, ולצפונה בשנת 1606. את הזרעים הביאו עמם יורדי ים ספרדיים שנעו בציר המקשר את דרום-מזרח אסיה עם צ'ילה. בשנת 1554 הובאו הזרעים הראשונים לפרו. בתוך זמן קצר הפך הכאנאביס גם כאן לאחד מענפי החקלאות החשובים ביותר. בין השנים 1611 ל- 1696 עסקו המתיישבים הבריטים, בעיקר המהגרים מהמושבה ג'יימסטאון שבווירג'יניה, בהחדרה מסיבית של הצמח למושבות החסות שלהם, מווירג'יניה ועד לקנדה. מטרתם הייתה לענות על הביקוש של המתיישבים לבגדים ולחבלים. בכמה מדינות בארצות-הברית אף חויבו החקלאים בהוראה מגבוה לגדל צמחי כאנאביס הודי. לשם כך נחקקו חוקים מיוחדים בווירג'יניה (בשנת 1619), במסצ'וסטס (1631) ובקונטיקט (1632). חוקים נוספים ברוח זו נקבעו בין השנים 1763 ל- 1767, בשנות הצנע והמחסור שעברו על וירג'יניה, והוטלו עונשי מאסר כבדים על חקלאים שהשתמטו מחובת גידול הכאנאביס. משנת 1631 ועד לתחילת המאה התשע-עשרה שימש הכאנאביס במדינות רבות כאמצעי תשלום מקובל, בין היתר לצורך תשלומי מס שונים. מצב זה דירבן את החקלאים לגדל את הצמח בכמויות רבות ככל האפשר.
קיימות תאוריות שונות בנוגע לאנשים הראשונים ביבשת אמריקה שעישנו את המריחואנה, תפרחת הצמח הנקבי של הכאנאביס. החל מהעבדים האמריקאים והברזיליאנים, דרך שבטי האינדיאנים וכלה בתושבי האיים הקריביים (ג'מייקה, ברבדוס ואיי הבאהמה), אשר למדו את אומנות העישון מאלפי המהגרים ההודיים, בני דת ההינדו, שהובאו לאמריקה ככוח עבודה זול בשנות השבעים של המאה התשע-עשרה.
הסברה האחרונה גורסת, כי עישון המריחואנה קיבל תאוצה רבה בקרב הפועלים שעבדו בשדות קני הסוכר שבאיים. הם צרכו את החומר כדי להקל את עבודתם המשעממת והחדגונית, כדי לשאת בקלות רבה יותר את החום המתיש והשוחק, וכדי להירגע מהמתח בשעות הערב בלא לחשוש מכאבי ראש טורדניים ("Hang-over") בבוקר שלמחרת (תופעת לוואי נפוצה המתלווה לצריכת האלכוהול). גם מלחים מכסיקניים, שעגנו באיים לצורכי מסחר, למדו לעשן את המריחואנה כבר בשנת 1886 והפיצו את התורה ברחבי אמריקה הלטינית.
קרוב לוודאי שההיסטוריה של המאה העשרים הייתה נקראת כיום אחרת, אילולא חברו להם בשנות השלושים המאוחרות גורמים רבי-השפעה בממשל, בתעשיות הפטרוכימיות, בבנקים ובעיתונות וארגנו בארצות-הברית את מסע ההכפשה העקבי לצמח הכאנאביס. במהלך החדרת השם "מריחואנה" לתודעת הציבור, שם בעל קונוטציות גזעניות (אנטי-לטינו-אמריקאיות) מובהקות, נרקמה לה מזימה חתרנית, רוויית ניחוחות אנטי-דמוקרטיים, שמטרתה בצע כסף וביצור עמדות כוח. את הסיבות האמיתיות לפעילותם השערורייתית עטפו בעלי האינטרסים באיצטלה של דאגה כנה לעתידן של החברה ושל האנושות.
שטיפת המוח המאורגנת השיגה כידוע את מטרתה. בספטמבר 1937 הוצאה המריחואנה אל מחוץ לחוק בארצות-הברית על אפם ועל חמתם של התאחדויות הרופאים, של החקלאים ושל תעשייני הכאנאביס. זמן קצר אחר כך עלה בידי ארצות-הברית להניע את ארגון האומות המאוחדות (UN) לאמץ את מדיניותה ולכלול את איסורו של צמח הכאנאביס באמנוֹת בין-לאומיות ובהסכמים מדיניים.
